צעדים - עמותה לחולי ומושתלי מפרקים 

                                                         050-9588022  |  050-3005788 
                                   

מחלקות אורתופדיות בבתי החולים ציבוריים-מידע חשוב  |  חדש באתר לחברי צעדים בלבד-  |  מישתלי מתכת על מתכת MOM קול קורא  |  
 

 

החלפת מפרק ירך – "מפרק אחד זה לא לכל החיים"

הפעם הראשונה שנכנסתי לחדרו של פרופסור הלפרין עם הבדיקות והצילומים הייתה ב 1991. הרקע לכאבים במפרקים ולמחלה AVN   היה הטיפול בסטרואידים.על רקע הטיפול, 4 שנים לפני כן. חלה והתעוררה הסתיידות במפרקי הירך או , שוב, בשמה המקצועי מחלת ה AVN  .
המפרקים החלו "להתפורר" הכאבים הלכו והתגברו וכתוצאה מכך נשלחתי למנוחה מוחלטת עד להחלפה הראשונה.
ב1991 לאחר הגעתי למחלקה האורטופדית באסף הרופא, נותחתי ע"י פרופסור נחום הלפרין ואז עברתי החלפת מפרק ירך ראשונה. הרופאים כורתים את ראש המפרק ותוקעים את המוט שיחליף את החלק שנכרת. הם מחברים לאגן "צלחת" הנקראת CUP (בשפה המקצועית).

כדי לקצר ולסכם החלפת מפרק ירך, לבחור בגיל 24, שמהיום ועד ההחלפה הבאה, מבחינת המדינה ורשויותיה, אין לו זכויות למוגבלות או לנכות והוא "בריא".

תקופת ההחלמה, הכאבים החזקים  והפיזיותרפיה ארכה כמעט כשנה, תקופה ארוכה בבית המשפחה.דליה שהייתה הפיזיותרפיסטית שלי, ביקרה אותי שלוש פעמים בשבוע. הכאבים היו חזקים (יש כאלה המכנים אותם ככאבי "פנטום") והחזרה לתפקוד הייתה ארוכה ומייגעת.
אני זוכר שבשבועיים הראשונים כשחזרתי מבית החולים התבקשתי להיות במנוחה מוחלטת. אבל, לאט, עם עבודה קשה ותמיכה ענקית מצד המשפחה והחברים, שהיו שם לכל אורך הדרך, התחלתי לחזור לעצמי, "לחזור לעצמי" ביטוי קצת מוזר בהתחשב בעובדה שעליך לשמור לא להצליב רגליים, לשמור על פישוק,  ולישון כל העת עם כרית בין הרגליים, ויש להחליף דיסקט בראש והדיסקט החדש, במיוחד בתקופה הראשונה, הוא לשמור, לשמור ולשמור.
בגלל שהמחלה החלה בצבא , הוכרתי באופן זמני, לשלוש שנים, ע"י צה"ל כזכאי לנכות של 30% .
החלטתי כי עלי ללמוד.  השלמתי את לימודי בבית הספר להנדסאים ולמדתי לתעודת הנדסאי אלקטרוניקה.
מצאתי עבודה כמדריך ומורה בקורס עובדי ייצור אלקטרוניקה במרכז שיקום. שם הכשרנו אנשים עם נכויות שונות, לעבודה בתחום הייצור באלקטרוניקה .
לאחר כשלוש שנים המלוות בתהליך משפטי ארוך, צה"ל החליט שלא להכיר בי בטענה כי המחלה אינה קשורה לשירות הצבאי.
עמדתי בצומת דרכים והחלטתי להמשיך לעבוד, להתחתן ולהקים משפחה.
העבודה במרכז השיקום הייתה מעניינת ומרתקת, העזרה לאנשים, בפתיחת דף חדש בחייהם בהתמקצעות ומציאת עבודה בתחום האלקטרוניקה במפעלים השונים, העירה תחושה של סיפוק בעזרה ובנתינה.
מבחינת המדינה מצב נתון זה אינו מהווה קושי בניידות או נכות כלשהי, למרות שאסור לרוץ או לצאת לטיולי מסלולים בטבע, אסור לעשות ספורט אתגרי,לשחק כדורגל או כדורסל, לקפוץ או לרקוד ריקודים סוערים, ובוודאי התחושה שאחד מהדברים שהוזכרו  יביא לפריקת המפרק, ולחזרה לבית החולים. מבחינת המדינה ברגע שאתה נייד ממקום למקום, עובד ובעל מפרק מלאכותי ראשון אין  מגיעות לך זכויות כלשהן במדינת ישראל. אין התחשבות במזג האוויר שמשפיע על הרגשתך ותפקודך, או בכל גורם אחר הקשור למחלתך.
לימים סיימתי את לימודי באוניברסיטת ת"א, בבית הספר להנדסאים, לתעודת מורה בכיר בתחום האלקטרוניקה, והתחלתי ללמד בבית ספר מקצועי  כמורה מחנך ורכז שכבה, לא יכולתי לצאת למסלולים או לימי שדה מורכבים, בטיולים השנתיים, לרוב, נשארתי באוטובוס עם התלמידים החולים ו"המתחלים".  הרגל השמאלית שבה הוחלף המפרק, "הבריאה", הגבילה אותי ברכיבה, ביציאה לסיורי ג'יפים במרחב הארץ, ועוד הרבה דברים שגרתיים שלא יכולתי לעשות,  בתודעה העסק היה די פשוט, "זה מה יש ועם זה צריך לנצח".

בקיץ החלטתי לצאת לפולין, כרכז משלחת של בית הספר, הסיור בפולין היה מדהים, במיוחד עם בני נוער שחווים את השואה מקרוב בפעם הראשונה, הטקסים, המקומות והאווירה סביב הטיול הביאו אותי לתודעה, כי למרות המגבלות  החיים הם מעל לכל, והכוח שיש בבני אדם הוא כנראה בלתי נלאה במצבים קשים.
בחורף 2003 התבקשתי לצאת שוב לפולין כרכז שכבה וראש משלחת, הפעם סירבתי, בפולין הייתה סופת שלגים ומזג האוויר היה סוער ביותר, שמחתי להעביר את המשימה לאנשים שלא עברו את החוויה, אך התעקשתי ללוות את החברה בהכנה עד ליציאתם.

22.10.2007 הבוקר עברתי רביזיה של מפרק הירך . במשך כשלוש שנים אני מתפקד בקושי, קביים, פריקות, חצאי פריקות, כאבים עזים , בכל זאת הייתי חדור כוחות להמשיך לעבוד וללמד, האמת היא שזה היה די מטופש , ומה שהביא את הניתוח להיות מסובך יותר, נדרשתי להשתלת עצם רחבה באזור האגן ולהחלפת ה CUP. נפגשתי שוב עם פרופסור הלפרין שאמר: 16 שנה זה זמן די מכובד, עליך לעבור החלפת מפרק ירך  באופן מידי, ד"ר זיו, שאל מתי אני רוצה לבצע את ההשתלה, כי מצידו הוא היה מבצע זאת "אתמול", האמת היא שדי נבהלתי ואמרתי שמצידי ניתן לעשות זאת מחר, בקיצור, ברור שחיכיתי קצת יותר.
הניתוח באותו היום כלל השתלת עצם רחבה באזור האגן השמאלי והשתלת חלק מהמפרק (הcup בלבד) .
הפעם ההתעוררות היא לתוך כאב גדול, ובמשך השבוע הראשון רק ביקשתי משככים שירדימו אותי וימנעו את הכאבים העזים, במשך שבוע נתנו לי כמויות גדולות של מורפיום בכדי שלא ארגיש דבר,
הרגל כבדה מתמיד, כאילו אינה שייכת לגוף, ההרגשה לא דומה לניתוח הקודם, הניתוח הפעם באמת כנראה היה מסובך יותר, ונאסרה עלי הדריכה למשך שלושה חודשים.
הטיפול במחלקה היה מדהים, צוות אחיות ורופאים מסור, הרבה מצב רוח טוב מהול בתרופות, טיפולים ופיזיותרפיה, לאחר כשבועיים וחצי הועברתי לשיקום בביה"ח לוינשטיין שברעננה.
הרצון העז "לחזור לכושר" ולחיים הרגילים אינו מרפה, למרות שאסורה דריכה, אתה קם בכל בוקר ורואה את המקרים והמקום שבו אתה נמצא, ובראש עוברת המחשבה כי היום עליך לעשות משהו נוסף שלא עשית אתמול, חייבים להתקדם,  בלי הנחות, כדי לצאת מכאן כמה שיותר מהר,
אתה מבין כי המעבר מהליכון לקביים, והשמירה על הרגל ועל עצמך היא מעל לכל, אתה מנסה להתחבר עם האנשים וליצור חיי חברה מסוימים, לחייך ולהיות טעון באנרגיות חיוביות, כדי להמשיך הלאה.   הצוות והרופאים אומרים לך, לאט,  שמור על הרגל, אך אתה מבין שאין ברירה חייבים לנוע קדימה, להתקדם תוך שמירה מרבית על מה שנעשה, ההתכווצויות התחילו, הרגשתי אותן במיוחד בבוקר ובלילה, ההתכווצויות הן תהליך יום יומי שאליו "רק" צריך להתרגל. כשהגעתי לבית לוינשטיין, הצוות המקצועי קיבל אותי למחלקה וביקש, שוב ושוב כי עקב ההחלפה, ההשתלה והתהליך הניתוחי,  לעשות את הדברים לאט ובעדינות כדי לא להגיע "לפריקה", תהליך השיקום במחלקה הפיזיותרפיסטית החזיר אותי לחיים, הצוות המקיף אותך והמגבש דרך טיפול שיקומית יודע את המלאכה, השיקום הפעם ארך שבועיים עד שבעבודה משותפת חזרתי למצב שבו יכולתי, מלבד דריכה, לשלוט בשרירים שברגל, עדיין יש את מגבלות הטווחים והתנועה, אך בכל זאת הרגשתי אחרת מהניתוח הראשון.
ב 15.11.07, שלושה שבועות וחצי לאחר הריביזיה הדרך עוד ארוכה. אני יוצא הביתה ביום ד' הקרוב, ואחזור לשיקום רק לאחר שיהיה לי אישור לדריכה.
ב4.12.07 חזרתי לביקורת ראשונה במרפאות החוץ בבית החולים, התקופה בבית עם המשפחה, הילדים, והאוכל הטוב חיזקה אותי, ד"ר בר זיו נתן לי אישור לדריכה חלקית, ובעוד שבועיים אוכל להגביר את המשקל לדריכה.

החלפת מפרק ירך, היא תהליך רפואי מתמשך, תהליך בו יש להתרגל לתחושות, כאבים ורגשות חדשים. עליך להתחזק בכל פעם מחדש, להיתמך לתמוך,  להיזהר ובעיקר לשמור על עצמך.

זוהי הפעם השנייה ואני בגיל 40, אני מקווה שלא אצטרך לעבור זאת שוב  יותר מפעם או פעמיים, אני מקווה ובטוח שהרפואה, והתהליך השיקומי יהיו טובים ופשוטים יותר בעתיד, ואני מקווה שלא אגרר לסיבוכים בעתיד הקרוב.

אני מקווה שהצלחתי לשתף אתכם בתהליך ובהרגשה שעברתי, המוגבלות האמיתית היא, המציאות היום יומית  העוטפת את המנותח מרגע כריתת עצם הירך, ונשארת עימו לאורך כל חייו, אך בכל יום שווה להמשיך, לאגור כוחות ולנצח את המציאות במימוש החיים ובהנאה האמיתית מחוויות , רגשות ואירועים שאתה או את בוחרים להיות בתוכם.

            רן נוסבוים                                                                                            

 

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים